החלטה בבקשה לפשיטת רגל לנכסי דוד דודאי ז"ל

1.       ביום 1.12.11 הגיש אגף מס הכנסה (להלן: "המבקש") בקשה להמצאה של התראת פשיטת רגל נגד דוד דודאי (להלן: "החייב"). בבקשה נטען כי חובות החייב למבקש מגיעים לסך של 78,786,126 ש"ח, על יסודות שומות מס הכנסה שהוצאו לשנים 2003- 2005 (להלן: "השומות") הבקשה נתמכה בתצהיר של גב' נילי מזרחי ולה צורפו החלטות של בית המשפט המחוזי בירושלים תיק ע"מ          1286-02-11), לפיהן נמחק הערעור שהגיש החייב על ההשגה נשוא השומות. בית המשפט, כב' השופטת אלשיך, נעתר לבקשה ונתן צו להמצאת ההתראה.

2.      החייב הגיש התנגדות להתראת פשיטת הרגל (בקשה מספר 2). ביום 5.2.12 נדונה ההתנגדות, בדיון בו יוצג החייב על ידי עו"ד לנדה. בתום הדיון, בטרם ניתנה החלטה, ולאחר שהחייב אמר את דברו, הוא נפטר, לדאבון לב. ב"כ הצדדים ביקשו מבית המשפט לעכב את מתן ההחלטה, נוכח הנסיבות הטרגיות.

3.      ביום 20.3.12 הגיש המבקש בקשה בהולה במעמד צד אחד (בקשה מספר 5), למתן צו איסור דיס פוזיציה ולמינוי כונס נכסים זמני על נכסים שונים, שפורטו בבקשה. רשימת הנכסים כוללת: דירת מגורים במבשרת ציון, בית בסביון, תכולת הבית האמור, מכונית מסוג ב.מ.וו, מניות בחברות שונות וחשבון נאמנות (להלן: "הנכסים"). בבקשה נטען כי הגם שהנכסים רשומים בבעלות גרושתו של החייב, גב' אסתר דודאי (להלן: "המחזיקה"), או מצויים בחזקתה, אזי הם היו קודם לכן בבעלות החייב, והוא העבירם לה ללא תמורה מצידה, ובאופן שיש לראות בהעברה האמורה משום הברחת רכוש. בהחלטה שניתנה סמוך לאחר מכן, נעתרתי לבקשה באופן חלקי, ניתן איסור דיס פוזיציה כמבוקש, ועו"ד ארז חבר מונה ככונס נכסים זמני אשר הוסמך להיכנס לבית של המחזיקה בסביון, ולערוך תיעוד של התכולה (להלן: "כונס הנכסים").

4.      כונס הנכסים הגיש דו"ח בדבר התכולה (בקשה מספר 5). בדו"ח ציין כונס הנכסים כי שעה שהגיע לבית והציג את הצו, הוא נאלץ להמתין למעלה משעה עד שהמחזיקה התירה את כניסתו, ובחינת התכולה. לכונס הנכסים התלווה השמאי מר זכאי אשר פירט בחוות דעתו מיום 25.3.12 את התכולה בבית (להלן: "דו"ח התכולה"). אציין כי  בדו"ח הכונס, צויין כי בכספת בבית נמצאו שני מסמכים שלא הותר  לכונס הנכסים לעיין בהם, ואלה הובאו היום לעיוני בלבד, ועל פי הוראתי.

בערבו של אותו יום, הגישה המחזיקה בקשה במעמד צד אחד, שאינה נתמכת בתצהיר, לאסור את פרסום דו"ח התכולה. הבקשה הגיעה לפני שופט תורן שנתן צו איסור פרסום ארעי , עד החלטה אחרת.

5.      בין לבין, הגישה המחזיקה תשובה והמבקש הגיש תשובה לתשובה. התקיים היום דיון בבקשה, במסגרתו השמיעו ב"כ הצדדים את טיעוניהם.

6.      בבוקר הדיון, הגיש המבקש בקשה (בקשה מספר 11), למתן צו למינוי מנהל עזבון של חייב לפיו דיני פשיטת הרגל (להלן: "הבקשה למינוי מנהל עזבון").

7.      זה המקום לציין כי קדם להליך זה הליך של התראת פשיטת רגל כנגד החייב (פש"ר 16273-01-11) (להלן: "ההליך הקודם"). בהליך הקודם, עתר המבקש להמצאת התראת פשיטת רגל לחייב בגין חוב בסך של כ- 603,000 ש"ח. גם בהליך הקודם, עתר המבקש למתן צו כינוס נכסים, בדומה להליך שלפני והתקיים דיון בבקשה האמורה. בדיון הוצג הסכם שבין הצדדים מיום 17.12.07, שניתן לו אישור לפי חוק נכסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, על ידי בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא בתיק תמ"ש 34911/06 (להלן: "הסכם הממון"). עוד הוצג טופס הצהרת הון של המחזיקה מיום 9.8.10, ובו פירוט רכוש והתחייבויות של המחזיקה ליום 31.12.08.

בדיון ביום 26.5.11 במעמד הצדדים ובאי כוחם, לרבות המחזיקה ופרקליטה ולאחר שהחייב והמחזיקה נחקרו, הגיעו הצדדים לידי הסדר לפיו ההתנגדות שהגיש החייב להתראת פשיטת רגל תדחה, אך כניסתה לתוקף תעוכב עד ליום 24.5.12. עוד הוסכם כי צו איסור הדיספוזיציה שניתן, ישאר על כנו אך החייב או המחזיקה יהיו רשאים למכור מי מהנכסים, ובלבד שתמורתם עד גובה החוב למבקש תופקד בנאמנות או יירכש כנגד הנכסים הנמכרים, נכס חלופי.

8.      המבקש טוען כי קמו נסיבות למתן צו איסור דיספוזציה וכינוס נכסים בהליך החדש. לעמדתו, אין ממש בהתנגדות שהגיש החייב, השומות הן סופיות לפי שנדחה הערעור שהגיש החייב בבית המשפט המחוזי בירושלים וכי קיים חשש שאם לא יינתן הצו, יוברחו נכסי החייב, לרבות אלה הרשומים על שם המחזיקה, בין היתר נוכח העובדה שטרם ניתן צו ירושה או צו קיום צוואה וטרם נקבע עזבונו של החייב. המבקש מפנה אף לפרסומים לפיהם מתעתדת המחזיקה למכור את רכושה. המבקש שב וחוזר על הנטען בבקשה שהוגשה לאיסור דיספוזיציה בהליך הקודם לפיו, החייב העביר למחזיקה את כלל נכסיו במיליוני שקלים, ללא תמורה מצידה וכעולה ממסמכים שונים.

9.      המשיבה מתנגדת מכל וכל לבקשה, וטוענת להתנהלות לא ראויה, בלשון המעטה, של המבקש הנמנה על רשויות המדינה. נטען כי אין בסיס לבקשה בהעדר הליך עיקרי שהוגשה באופן שאינו תואם אף את דיני הסעדים הזמניים. עוד נטען כי המחזיקה היא הבעלים של הנכסים, כי קניינה הוא מלא וקיימת חזקה חלוטה בדבר בעלותה בנכסים. לעמדת המחזיקה, לא עמד המבקש בנטל הבאת הראיות לפיהן, המחזיקה פעלה ל"הברחת נכסים", וכי פרסומים בעיתונות אינם יכולים לשמש ראיה בהקשר זה. לעמדת המחזיקה, לוקה הבקשה בשיהוי ניכר וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. המשיבה אף טוענת כי ההליך בגינו הוגשה התראת פשיטת הרגל, טרם הפך לחלוט שכן לא חלף המועד להגשת ערעור לבית המשפט העליון על החלטת בית משפט המחוזי בירושלים לפיה, נמחק הערעור שהגיש החייב על ההחלטה בהשגה. עוד מצביעה המחזיקה על חוסר ניקיון כפיים של המבקש, פגיעה בכללי הצדק ועוד. מכל מקום, טוענת המחזיקה כי גם אם יש ממש בטענות המבקש, המוכחשות מכל וכל, אזי לכל היותר יש להגביל את הצו רק למחצית הזכויות בנכסים, שכן אין חולק שהיא רשאית לעשות כל פעולה במחציתם, כבעלת לפחות מחצית הזכויות. 

10.       המבקש בתשובתו הבהיר כי אין הוא עומד על השארת ההליך בגדר של התראת פשיטת רגל, זאת לאור הבקשה למינוי מנהל עזבון. עוד הבהיר המבקש כי אין הוא חולק על זכותה של המחזיקה במחצית הנכסים.

11.    בפתח הדברים, יש ליתן את הדעת כי הוגשה בקשה למינוי מנהל עזבון לפי סעיף 202 לפקודת פשיטת הרגל, (נוסח חדש) התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל"). בקשה זו מייתרת, לעת עתה את הצורך בבירור הליך התראת פשיטת הרגל וההתנגדות לו, וכי יש לבחון את הבקשה שלפני על רקע הבקשה למינוי מנהל עזבון, לפי שיש בה כדי לשנות את המצב ששרר, קודם לכן, ודוק;

סעיף 202(א) לפקודת פשיטת הרגל קובע:

"נפטר חייב והיה לנושהו חוב שניתן להסמיך עליו בקשה פשיטת הרגל נגד החייב אילו היה בחיים, רשאי הוא להגיש לבית המשפט בקשה שצו על פיו ינוהל עזבונו של החייב לפי דיני פשיטת רגל (להלן בסימן זה - צו ניהול)". 

ההלכה מורה כי לצורך בירור הבקשה למינוי מנהל עזבון, אין הנושה נדרש להוכחת קיומו של חוב וכי לא יהיה בעזבון כדי לסלק את חובו, ואף לא נדרש פסק דין להוכיח זאת, ודי אם תוכח העדר יכולת של העזבון לפרוע את חובות המנוח, בדומה לתנאים בסעיף 7 לפקודת פשיטת הרגל ומבלי שיידרש קיום מעשה פשיטת רגל. (ראה ספרם של השופטים שלמה לוין ואשר גרוניס, "פשיטת רגל", מהדורה שלישית (2010), עמ' 50-52 והאסמכתאות הנזכרות שם).

אין חולק כי בשלב זה, טרם נפרעו חובות החייב המגיעים למבקש וכי הערעור שהגיש החייב על ההחלטה בהשגה, נמחק. אמנם, ב"כ המחזיקה טען כי השומות אינן סופיות, שכן לא התקיים דיון לגופו של עניין, ואף לא חלפה התקופה להגשת ערעור על ההחלטה למחיקת הערעור, ומשכך לטענתו אין פסק דין חלוט, המהווה תנאי לנקיטה בהליכים לפי סעיף 3 לפקודת פשיטת הרגל. לא ראיתי רלבנטיות בטענה למקרה שלפני שכן גם אם תלוי ועומד ערעור על פסק דין שעל בסיסו ננקטו הליכי פשיטת רגל, אזי ההלכה הפסוקה מורה שאין בכך כדי למנוע את ההליכים האמורים. בהקשר זה אפנה לרע"א 8746/01 אהרון שרון נ' עזבון המנוחה מרים שוורץ ז"ל (ניתן ביום 5.9.02) ; ראה גם ע"א 6757/07 יוסף מהנא נ' קונספט שיווק מוצרי אופנה (1995) בע"מ (ניתן ביום 15.8.07).

השאלה הדרושה איפוא לבחינה הינה, האם יש מקום בנסיבות אלה, שעה שמונחת לפני בית המשפט בקשה למינוי מנהל עזבון, להורות על איסור דיספוזיציה באופן זמני זכויות בנכסים שנטען כי אמורים להיות בבעלות המנוח.

ככלל, בית המשפט מוסמך ליתן צו מניעה כנגד חייב או צד שלישי כדי למנוע הברחת נכסים, אף או בטרם מתן צו הכינוס, וזאת כדי להגן על נכסי החייב, אם קיים חשש שיבריח את נכסיו (ראה ספרם של לוין וגרוניס, שם בעמ' 105).  בית המשפט העליון ברע"א 8382/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מינה גלפנד, פ"ד נג(2) 721 (1999), קבע כי קיימת חשיבות רבה למתן צו מניעה על מנת למנוע שינוי בכסים בהליך פשיטת רגל, וכאמור בעמ' 725: